כמה מילים על פול בשבילי
כמו לכולנו גם לי פשוט בלתי נתפס לדבר על פול בלשון עבר.
בשבילי פול היה כמעט מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי המגוון והעשיר של הפקולטה שלנו. הכרתי אותו גם כחבר סגל יפה תואר שאי אפשר היה להתעלם מאישיותו ומהייחודיות שלו. חלקנו את היות שנינו תושבי טבעון, ואני עוד זוכרת את הימים שהדרך לאוניברסיטה היתה כרוכה בפקק ארוך מאד בין יגור לנשר ורבים היו יורדים לשוליים ועוקפים מימין דרך תחנת הדלק, הייתי כמובן בין אלה שלא עוקפים אבל כן יושבת במכונית ומתעצבנת, אבל הייתי ממש מרגישה שמחה בלב ורגשות חמים כלפי פול כשהייתי מזהה אותו עומד כמה מכוניות לפני בתור בנימוס (קל היה לזהות אותו כי נדמה לי שבאותם ימים היתה למכוניתו לוחית זיהוי לבנה). באחד הימים היה לנו מפגש עם הרקטור או הנשיא (נדמה לי שזה היה אהרון בן זאב) ופול הביע את מורת רוחו על התנהלות רשות המחקר במסגרת מחקר שערך במימון של קרן אירופאית. פול היה מאד נסער והביע את דבריו בישירות ובעוצמה, ואם אני זוכרת נכון אחרי שדבר אמרתי לאהרון שאני מקווה שהוא מבין שהדברים שפול מביע באים מאדם נעים הליכות שעומד בנימוס בכל פקק תנועה, ובכלל. פול תמיד הראה אכפתיות וקולגיאליות וחוויתי אותו כמי שתמיד מוכן לעזור ולסייע. כשהייתי מעיפה מבט לעבר משרדו הייתי נהנית לראות אותו יושב עם הסטודנטים והדוקטורנטיות שלו מתוך עניין אמתי בנושאים שחקר ומחויבות לשמש מנטור ולקדם אותם.  
ההכרות שלנו מחוץ לאוניברסיטה כללה את היותה של זהר הבת הצעירה והבן שלי אורי באותה שכבה בחט"ב ובצופים, והיינו נפגשים מידי פעם בטקסים ביער ובמחנות הקיץ. במשך השנים היינו מדברים על שנת השירות והשירות הצבאי של זוהר ואח"כ הלימודים שלה בעו"ס באוניברסיטת ב"ג. פול תמיד דיבר על הבנות שלו בתחושת גאווה ונחת מהולה בצניעות רבה. בשנה שעברה פול ואני גם היינו נפגשים בשעורי יוגה בטבעון. לבי בוכה וכואב כשמצאתי שענה לי בוואטסאפ האחרון ממנו – "נתראה בקרוב ביוגה".
כאשר פול קבל את הפרופ' מן המניין הייתי ממש מאושרת עבורו. היתה לי הרגשה שהוא הפתיע את עצמו בכך שהקידום נתן לו תחושת סיפוק והישג ביחס לכל העשייה האקדמית שלו במחקר בהוראה ובראשות החוג. במפגש מועצת הפקולטה שבו כולנו הרמנו כוסית מכל הלב לכבודו של פול, ודברו על הישגיו האקדמיים והראו תמונות מכבר הימים שלו עם חבריו בפקולטה, פול הפתיע את החברים בכך שבחר לספר על הדרך המורכבת והארוכה שעבר מהילדות שלו בשוויץ במשפחה פשוטה ועד לאן שהגיע בזכות עצמו. עבורי דבריו היו מרגשים עד דמעות בישירות, באומץ, בנאמנות לאמת שלו, ובאופן האוטנטי שבו סיפר את סיפורו האישי.
פול יחסר לי מאד ואני בטוחה שלרבים אחרים שזכו להכיר אותו ולעבוד איתו.
תנחומי וחיבוק גדול וחם לשרה, לבנות ובני זוגם ולנכדים,

פרופ׳ הדס ויסמן