מאיר אטדג'י
ראשית כל, הידיעה על מותו של פרופ' פול מילר הכתה בתדהמה את כל מי שמכיר אותו, עוד מהימים שהיה סטודנט בחינוך ובין השנים 1985-1995 עבד כמדריך בעמותת שמ"ע חיפה, עמותה לקידום ולשילובם של תלמידים חירשים וכבדי שמיעה בתחומי החיים, החל בשדה החינוך עד המרקם החברתי, ותעסוקתי גם.
בסיפורים הקצרים שיובאו להלן, אתאר בקצרה את הזכרונות שלי, תחילה כחניך של פול מילר בבית שמ"ע בחיפה, ושנים מאוחר יותר נפגשנו כידידים באוניברסיטת חיפה. אספר גם כיצד השנים הראשונות עיצבו את דרכו ואף תרמו לעיצוב ראיית העולם שלו בקריירה האקדמית בחוג החינוך המיוחד בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה.
חבריי החירשים ואני כשהיינו בני עשרה היינו מסיימים את הלימודים בבית ספר, ואחרי הצהריים היינו מבלים בבית שמ"ע חיפה לצורך פעילות ספורטיבית- חברתית. רבים מהתלמידים היו מגיעים בהסעות מאורגנות וגם בתחבורה ציבורית לבית שמ"ע.
בית שמ"ע חיפה שוכן באמצע ההר, הר הכרמל, וכמה צעדים ספורים משם מגיעים לגנים הבהאיים. עמותת שמ"ע חיפה קיבלה מהעירייה מבנה חד קומתי קטן וחצר קטנה. במבנה היו כארבע חדרים, משרד קטן ושירותים. ההליכה לבית שמ"ע דורשת מכל התלמידים כוחות פיזיים שדורשים גם יכולת אקרובטית ולא במקרה לכתובת של בית שמ"ע חיפה קוראים מדרגות בית שערים.
לבית שמ"ע חיפה אפשר להגיע רק ברגל. כמעט ואין דרך להגיע אליו ברכב פרטי, אולי במקרה והדיירים מסכימים לוותר על מקום חנייה אז מוצאים בנס חניה פנויה ואולי רכב אחד או שניים יכולים לחנות בחניון צר וסמוך למגרש ספורט יצוק באספלט גס. אותו מגרש ספורט, שמשמש עבור ילדי השכונה אבל לעיתים משמש גם עבור תלמידי שמ"ע חיפה, אותו מגרש קטן יכול להצית תגרה וקטטות בין אנשים שומעים וחרשים. גרם מדרגות ארוך מוביל לבית שמ"ע ובימים טובים ובראות טובה, אפשר לראות את מפרץ חיפה הנפתח לאופק רחב.