פול היקר,
 
ואני חשבתי שתמיד תישאר כאן,
פול הצעיר ברוחו ונשמתו.
חשבתי שתמיד תהיה כאן כשאטלפן ואנסה לקבוע לקפה על הים בקיסריה. כן, גם אחרי כל כך הרבה שנים.
קבענו שניפגש שוב אחרי שתחלוף מגפת הקורונה,
אבל כך פתאום – אתה איננו.
עוד לא הספקתי להיפרד, כי לא חשבתי שצריך,
עוד לא הספקתי להודות, כי האמנתי שעוד אספיק.
אבל לא…
לא הספקתי להגיד לך תודה על כל השנים שעבדנו ביחד, על אמונה שלך בי, על כך שסמכת עליי, על כך שלימדת אותי כל כך הרבה דברים על החיים ועל עצמי, על השיחות המעניינות ועל הליווי והדאגה לאורך השנים, אפילו כשכבר עזבתי את האוניברסיטה.
תמיד היית שם בשבילי, כחבר, כידיד, מעולם לא כ"מנהל", למרות שהיית ויכולת להיות. תמיד בחיוך, בנועם, בנימוס, בחביבות ובסבלנות אין קץ.
תודה על החברות פול.
כל כך עצוב לי שאתה איננו,
כך פתאום.

עבדתי עם פול כ-10 שנים כעוזרת הוראה וכעוזרת מחקר בקורסים ופרויקטים שונים, כשהמשמעותי ביניהם היה פרויקט VL2. כשהסתיים הפרויקט עזבתי את האוניברסיטה, אך אני ופול המשכנו לשמור על קשר.  
התמונה המצורפת צולמה בפגישתנו האחרונה, 22.12.2019. פרופ' פול מילר ביחד עם ד"ר דבורה גולדן ופרופ' קלרה סבג שהיו המנחות שלי לתזה והכירו לי את פול, לפני עשרים שנה.  

מוקדש לזכרו, בעצב ובגעגוע,

מיכל, מור-מילרמן