דברים לזכרו של פול מילר ז"ל
קיבלתי בזעזוע את הבשורה המרה על לכתו הפתאומי של פול מאתנו. פול היה חבר טוב, איש רעים להתרועע, נעים הליכות, מסביר פנים, אוהב אדם. בשנים שמשרדי שכן בסמוך למשרדו, הרגעים הנעימים של היום היו בשיחה עם פול, שבה תמיד התעניין בשלומי, שיתף במה חדש אצלו, וגם הביע עמדה ברורה ומנומקת לגבי נושאים שעל סדר היום האקדמי.
פול היה אִכְפַּתִּי לאקדמיה, לתלמידיו, לעמיתיו, לחוג ולפקולטה, בעל עמדה מוסרית, ידע לעמוד על דברים שהאמין בהם בדרך אצילה ועדינה, אבל גם נשמעת צלול. בשנים האחרונות שרתנו זה לצד זה כראשי חוגים. במסגרת זאת, התבקש פול יום אחד להחליף את הדיקן בטקס חלוקת תעודות ב"א:

שלום רב לכולכם,
אתמול 24.6.18 מצאתי את עצמי מחליף את חנן במסגרת טקס הענקת התואר הראשון. ביושבי על הבמה מול בוגרי התואר הראשון, נוכחתי בתופעה שאותה חוויתי כמתסכלת ביותר ואף חשתי שהיא ביישה את הפקולטה לחינוך בכללותה ואת החוגים השונים בה, בפרט.
המקור לתחושה זו נעוץ בעובדה, שבעוד שהכיסאות שנועדו לבוגרים של הפקולטות האחרות היו מלאים עד אפס מקום והאווירה שם הייתה חגיגית ומכובדת, 80% ואף יותר מהכיסאות שנועדו לבוגרי הפקולטה לחינוך בוהקים אלי ככתם לבן, ריקים והאגף כולו נראה אפוף באווירה מדכאה. האמת היא שהקונטרסט שבין אגף הפקולטה לחינוך לבין האגפים האחרים היה כה בולט, שלא העזתי להסתכל בעיניו של הרקטור שישב לידי.
ושאלתי את עצמי, מה קורה בפקולטה לחינוך שהסטודנטים שלה לתואר ראשון אינם מרגישים מספיק בבית, בכדי שירצו לחלוק את קבלת התואר יחד עם חבריהם לכיתה במסגרת טקס הענקת התואר?
ואני שואל אתכם, האם לא ראוי שבמקום לדבר שוב ושוב על זכייה במענקי מחקר ודלתאות פרסומיות ממיניהן, לא הגיע הזמן שבמפגשי ראשי החוגים הבאים, ננסה לתת את הדעת על הסיבות שמביאות למשבר הזדהותי של הסטודנטים שלנו עם הפקולטה והחוגים בה??
סליחה אם הפרתי את שלוות חופשת הקיץ שלכם, אבל פשוט הייתי חייב לשתף אתכם בתסכול שחשתי אני.
המשך חופשה פורייה,
פול

פול לא הרבה לדבר, אבל כאשר זיהה פגם במעשינו, לא היסס לשתף אותנו במחשבותיו ובעמדותיו הנחרצות  והלא שגרתיות בשפה בהירה וקליטה, ואף לצרף סליחה על שהפר את שלוותנו. לפיכך, אהבתי תמיד להאזין לו וחיכיתי למוצא פיו.
לא היה אירוע אישי, משמח כעצוב, שפול לא התייחס אליו בנימה אישית ומעמיקה. אף פעם לא עשה זאת כדי לצאת ידי חובה ומנהג, אלא תמיד התכוון לפגוש את האדם היכן שהוא נמצא. כאשר אימי נפטרה בקיץ 2017, כתב לי פול:

דני יקר,
בצער רב שמעתי שהאמא שלך הלכה לעולמה. אני יודע מה זה אומר, כי גם אני מצאתי את עצמי במצב זה לפני כמה שנים. גם אם אנו יודעים שזה דרכם של הורים וביום מן הימים גם דרכנו, עדיין כשזה קורה אתה פתאם קולט, שהאדם שהביא אותך לעולם הזה איננו כאן יותר. נכון שהחיים ממשיכים והם אכן עושים כן וטוב שכך. אבל אין זה אומר שלא נוצר בהם איזה חסר, חסר שאי אפשר למלא אותו, כי אמא יש רק אחת.
משתתף בצערך מכל הלב,
פול

מספר ימים לפני פטירתו, בירכתי את פול בברכת שנה טובה בעזרת שיר ותמונה. ופול כהרגלו, בחום, בקרבה ובהתכוונות, משיב לי בברכה:

דני יקר,
איזו ברכה יפה לשנה החדשה. יש בה כל כך הרבה חוכמה. חבל שאנחנו עוברים תקופה קשה בימים אלה, אבל יש תקווה שהשנה החדשה תהיה טובה יותר. אבל זה כנראה יקרה רק אם נהיה מוכנים ללכת לפחות 75% לקראת הזולת על מנת שבסופו של דבר ניפגש עמו באמצע.
אני מאחל לך ולמשפחתך בריאות טובה ושנה חדשה שתאפשר לכם להגשים מטרות וחלומות, ישנים כחדשים!
בידידות,
פול

ואני רואה בדבריו מסר שציווה לי עם לכתו. אתגעגע אליך מאד, פול.

פרופ׳ דני בן-צבי